מה צריך לדעת על סקרי בחירות: מדריך של סטטיסטיקאי

ב-9 בספטמבר 2026 פורסמו שני סקרי מנדטים באותו יום. שניהם עם מדגם של קצת מעל 530 משיבים. באחד הליכוד מקבלת 21 מנדטים, בשני 31.

הסקר הראשון נערך על ידי מכון קנטאר עבור כאן חדשות: 2,300 הוזמנו, 554 השיבו, טעות דגימה מדווחת של 4.2 אחוזים. הסקר השני נערך על ידי NEXT DATA עבור ערוץ 14: 537 משיבים. פער של עשרה מנדטים לליכוד, באותו יום, על אותה אוכלוסייה.

השאלה המתבקשת היא האם זו פשוט "טעות הדגימה". התשובה היא לא, ואפשר להראות את זה בחישוב פשוט: 21 מנדטים הם כ-17.5% מהקולות ו-31 מנדטים הם כ-25.8%. בהינתן גדלי המדגם, ההסתברות לקבל פער כזה בין שני מדגמים אקראיים מאותה אוכלוסייה היא בערך 1 ל-1,250.

במילים אחרות: הפער בין הסקרים הוא כמעט לעולם לא סטטיסטי, אלא מתודולוגי. הוא נובע מהחלטות שהסוקר קיבל, ושכמעט אף פעם אינן מפורסמות.

להלן שבעה דברים שכדאי להכיר לפני שקוראים את הסקר הבא.

1. מרווח הטעות המדווח הוא ההסתייגות הקטנה ביותר

מרווח הטעות שמופיע בשקופית ("טעות דגימה 4.2 אחוזים") מודד דבר אחד בלבד: כמה המדגם האקראי יכול לסטות מהאוכלוסייה, בהנחה שהדגימה אכן אקראית ומייצגת. הוא אינו מודד הטיית בחירה, אינו מודד הטיית אי-השבה, ואינו מודד את מודל השקלול.

שתי נקודות טכניות שכמעט תמיד מפספסים:

• המספר המדווח מחושב לרוב במקרה הגרוע ביותר (p=0.5). עבור מפלגה שמקבלת 17.5%, מרווח הטעות האמיתי קטן יותר — כ-3.2 נקודות אחוז, שהם כ-4 מנדטים.
• הוא מתייחס לכלל המדגם. לכל תת-קבוצה (מגזר, קבוצת גיל, אזור) המדגם קטן בהרבה ומרווח הטעות גדל בהתאם. פילוח של "מה חושבים הצעירים" מתוך מדגם של 550 מבוסס לעיתים על 80–100 משיבים.

2. ייצוגיות איננה גודל מדגם, ושיעור ההיענות הוא הנתון החשוב באמת

מדגם של 550 משיבים שנאספו נכון שווה יותר ממדגם של 5,000 שנאספו לא נכון. השאלה אינה כמה ענו, אלא מי לא ענה, ולמה.

בסקר קנטאר שהוזכר, 554 מתוך 2,300 מוזמנים השיבו — שיעור היענות של כ-24%.

פאנלים אינטרנטיים ומסרונים, שהם היום שיטת הדגימה השלטת, מייצרים ייצוג חסר שיטתי של אוכלוסיות שאינן מחוברות או שאינן נוטות להירשם לפאנלים: קשישים, חלקים מהחברה החרדית, פריפריה. מי שלא דוגם אותן בקפידה ומחיל עליהן משקלות מתאימים — מייצר הטיה קבועה, לא רעש אקראי.

3. המתלבטים: הקבוצה שקובעת את התוצאה ולא מופיעה בה

בכל סקר יש שיעור ניכר של משיבים שאומרים "לא החלטתי" או "לא יודע". מה שהסוקר עושה איתם משנה את מפת המנדטים באופן דרמטי, ויש לפחות שלוש גישות מקובלות:

• החרגה — חישוב המנדטים רק מתוך מי שהחליטו. זו הנחה שהמתלבטים יתפלגו בדיוק כמו המחליטים, והיא לרוב שגויה: מתלבטים נוטים להתרכז במחנה שחווה משבר.
• הקצאה לפי הצבעת עבר — הנחה שאדם יחזור ל"בית הפוליטי" שלו. מנפחת מפלגות ותיקות ומקטינה מפלגות חדשות.
• חלוקה יחסית או מודל הסתברותי — משהו באמצע.

שלוש הגישות לגיטימיות. הן פשוט נותנות תשובות שונות, ולקורא אין דרך לדעת באיזו מהן נעשה שימוש.

4. התרגום לאחוזים למנדטים איננו פעולת חשבון

זה השלב שבו נעלמת השקיפות האחרונה. כדי להפוך אחוזי תמיכה ל-120 מנדטים צריך להפעיל את אחוז החסימה (3.25%), את שיטת בדר-עופר, ואת הסכמי העודפים.

ליד אחוז החסימה המערכת הופכת ללא-לינארית: מפלגה שמקבלת 3.1% מקבלת אפס מנדטים, ומפלגה שמקבלת 3.3% מקבלת ארבעה. הפרש של 0.2 נקודות אחוז — הרבה מתחת למרווח הטעות — הוא הפרש של ארבעה מנדטים, וגם של כל הקולות שהיו "מתבזבזים". בדיוק בגלל זה, סקרים סביב אחוז החסימה הם הפחות אמינים והמשפיעים ביותר.

5. "תורה שבעל פה": משקלות, קנסות ומודלים של סבירות הצבעה

אף סקר מודרני אינו מציג נתונים גולמיים. בדרך למנדטים מופעלת שורה של החלטות סובייקטיביות:

• משקלות דמוגרפיים — תיקון של תת-ייצוג לפי גיל, מגזר, אזור ורמת דתיות.
• מודל סבירות הצבעה — מי שאומר שיצביע לא בהכרח יצביע (רצייה חברתית). הסוקר מחיל "קנס" סטטיסטי על מגזרים שבהם שיעור ההצבעה ההיסטורי נמוך מהמוצהר. גודל הקנס הוא החלטה, לא מדידה: סוקר שמניח 45% הצבעה במגזר מסוים וסוקר שמניח 60% יגיעו לתוצאות שונות במנדטים שלמים מאותם נתונים בדיוק.
• בקרת מהימנות — סינון משיבים שענו במהירות או באקראי כדי לקבל תגמול (straight-lining), ושאלות בקרה כמו הצבעה בבחירות הקודמות.
• ניסוח השאלה — שאלות "חימום" שמזכירות אירוע ביטחוני או משבר כלכלי רגע לפני שאלת ההצבעה משנות את התשובה. כך גם סדר הצגת המפלגות.

כל אחת מההחלטות האלה שווה מנדט או שניים. יחד הן שוות הרבה יותר.

6. "אפקט הבית" — ומה אי אפשר להסיק ממנו

כשכלי תקשורת או מכון מסוים סוטה באופן עקבי ובאותו כיוון מהחציון של שאר הסקרים, מקובל לקרוא לזה אפקט הבית (House Effect). זו אינה שגיאה מקרית — שגיאה מקרית מתפזרת לשני הכיוונים — אלא חתימה מתודולוגית.

חשוב להיות מדויקים כאן: כל עוד הבחירות לא נערכו, אפקט הבית אינו מוכיח מי טועה. ייתכן שהחריג הוא היחיד שדוגם נכון אוכלוסייה שכולם מפספסים. מה שאפשר לומר בביטחון הוא שההבדל אינו מקרי, ושהוא נובע מהחלטות שאפשר, בעיקרון, לפרסם.

7. הסקר אינו רק מודד — הוא גם משפיע

סקרים מניעים החלטות אמיתיות: פרישות, איחודי רשימות, מיקום ברשימה, הקצאת תקציבי קמפיין, ולעיתים גם הצבעה טקטית של הבוחר עצמו ("לא אבזבז קול"). מרגע שסקר משנה את התנהגות השחקנים, הוא הפסיק להיות מדידה של המציאות והפך לחלק ממנה.

זו גם הסיבה שהדיוק כאן אינו עניין אקדמי. חוק הבחירות (דרכי תעמולה) אכן מחייב הפקדת תוצאות סקרים בוועדת הבחירות המרכזית ב-90 הימים שלפני הבחירות — כולל אוכלוסיית הדגימה, מספר הנשאלים, מרווח הטעות ושיעורי התמיכה. אבל החוק אינו מגדיר פורמט דיווח אחיד, וכפי שעולה מהדיווחים השנה, גם הפקדה בפועל אינה מבטיחה שיהיה מה ללמוד ממנה.

מה לשאול על כל סקר

אלה חמש השאלות שאנחנו שואלים על כל סקר שמגיע לשולחננו. הן עובדות גם על סקר שמופיע במהדורה:

אם אין תשובה לאף אחת מהחמש — מה שראיתם אינו מדידה. זו הערכה של מומחה, שעטופה במספר שלם.

שורה תחתונה

סקר טוב הוא כלי מצוין. הוא אינו תחזית, הוא אומדן של מצב הדברים ברגע נתון, והוא תמיד מגיע עם אי-ודאות — חלקה ניתנת לכימות וחלקה לא. הבעיה איננה שהסקרים אינם מושלמים; שום מדידה סטטיסטית אינה מושלמת. הבעיה היא שהמספר מוצג לציבור בלי אף אחת מההסתייגויות שהסטטיסטיקאי שהפיק אותו מכיר היטב.

הפתרון פשוט בהרבה משנדמה, והוא אינו דורש מהציבור ללמוד סטטיסטיקה: לפרסם לצד כל סקר גם את האחוזים הגולמיים, את שיעור ההיענות, ואת הנחות העבודה. מי שמספריו עומדים במבחן לא אמור לחשוש מכך.